ימי חג לעובדים יהודים ושאינם יהודים

בסעיף 18א’ לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש”ח-1948 (להלן: “פקודת סדרי השלטון“) נקבע לעניין חגים, כי לגבי מי שאינו יהודי, יראו כמנוחה שבועית או את מועדי ישראל או את חגי עדתו, הכול לפי המקובל עליו(1)

בנוסף לקבוע בפקודת סדרי השלטון, קיימים הסדרים שונים, המקנים לעובדים ימי חג נוספים. כך למשל, בתקנון שירות המדינה נקבע כי יינתנו לעובדים שאינם יהודים ימים נוספים במסגרת מועדי עדתם. תקנון זה חל על עובדי מדינה במשרדי הממשלה ויחידות הסמך, על עובדי מערכת הבריאות הממשלתית ועל עובדי מערכת הביטחון האזרחית (למעט עובדים המועסקים לפי הסכמים קיבוציים – מפעליים מיוחדים), ואומץ, אם באופן הסכמי ואם על-פי נוהג על-ידי גופים רבים בשירות הציבורי, רשויות מקומיות, תאגידים שהוקמו על-פי חוק, עמותות ציבוריות ועוד.

להלן פירוט החגים הניתנים לעובדים אשר חל עליהם תקנון זה: 

(1)   בהודעות על קביעת ימי מנוחה לעובדים שאינם יהודים (י”פ 356 התשי”ד, 1284; י”פ 2733, התשמ”א, 2234; י”פ 1498) פורטו החגים המפורטים בטבלה כימי מנוחה לעובדים שאינם יהודים. על בסיס האמור בטבלה, מחד, תיתכן פרשנות לפיה עובד לא יהודי שבחר לחוג את ימי החג לפי דתו יהיה זכאי לימי החג כפי שפורסמו ברשומות. מאידך, בהתאם לצו ההרחבה לקיצור שבוע העבודה ל-43 שעות שבועיות, כל עובד שעתי/יומי זכאי לאחר שלושה חודשי עבודה בתנאים הקבועים בצו לתשלום מלא בעבור 9 ימי חג. לכן לאור זכאות כל עובד לתשעה ימי חג תיתכן פרשנות, לפיה יש להשלים בכסף או בימי חג נוספים לעובד לא יהודי שבחר לנצל את ימי החג לפי דתו עד לתשעה ימי חג.

(2)   חוק יום העצמאות, התשי”ט – 1949